צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה. ו, ב
הביא רש"י דברי המדרש שמסביר מדוע נאמר דבר זה בלשון צו האומר ציווי ופקודה תקיפה יותר, אין לשון צו אלא לשון זרוז, ודבר זה בא גם להורות על הדבר בשעתו, וגם ללמדנו לדורות לפי שאמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז את האדם במקום שיש בו חסרון כיס.
מהו לשון זירוז במקום שיש חסרון כיס, האדם מטבעו קשה לו להיפרד מדברים הנתונים בכיס, ועל כך גם כשמבין כי ראוי הוא הדבר להוציא עליו את הממון, וחובה מוסרית רובצת עליו להשיב לאדם כגמולו או לסייע למי שמסייע לו באופן תדיר, מכל מקום הרי הוא דוחה את הדבר למחר ומחר שוב דוחהו למחר וחוזר חלילה, וסופו של דבר שאינו נותן את הראוי לתת, על כן אומר רבי שמעון בר יוחאי, בדבר שיש חסרון כיס צריך להזדרז ולעשות.
ובאמת שהזריז בכך נשכר מאד, כיון שאחרי שהאדם נתן ממונו לדברים טובים ומועילים והוציא את ממונו מרשותו, מאחר שהממון אינו ברשותו שוב חוזרת אליו ההנאה והסיפוק ממה שנתן לדברים חשובים, כי כבר הממון אינו בידו ואינו ברשותו, והשוחד שהממון הזה עיוור את עינו והכביד עליו, זה היה רק כל זמן שהממון היה ברשותו ובידו.
וכיון שהציווי האמור בפסוק נאמר לאהרן ובניו, ואע"פ שהיה אהרן קדוש השם הכהן הגדול מאחיו, מכל מקום הוצרך להזדרז, קל וחומר בן בנו של קל וחומר אנחנו האנשים הפשוטים יותר צריכים זירוז, ועלינו להזדרז בתורה ובמצוות, ובפרט בכל דבר מצוה שיש בו חסרון כיס, וזריזין מקדימין למצוות.
מיוחדת היא מצוות הצדקה, וראו מה שכתב הרמב"ם ז"ל חייבין אנו ליזהר במצות צדקה יותר מכל מצוות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר בו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה, ואין כסא ישראל מתכונן אלא בצדקה, שנאמר בצדקה תכונני. ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ועולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים וריחמך.
הנה ראינו בדברי הרמב"ם שנתינת הצדקה הרי הוא סימן ההיכר של כל יהודי ויהודי הבא מזרעו של אברהם אבינו, ולא רק זו אלא שגאולת ישראל תלויה ועומדת בנתינת הצדקה. ולא רק זה אלא שמובטח לאדם שלא יהא עני כתוצאה מן הצדקה שנתן, ולא יהא ניזוק כלל, אלא אך ורק מידת הרחמים עליו תתגולל בזכות הצדקה שנתן. מי הוא זה ואיזה הוא שיבוא אחר המלך רבנו הרמב"ם מלכא קדישא.
רבנו ה"חפץ חיים" היה רגיל להביא את המשל הידוע, שעל כל חייל לשמור את תפקידו שהעמידו מפקד הצבא, ולא רק הבורח מן הצבא יחשב לעריק ומסתכן בכך מאד, אלא גם העוזב את תפקידו לטובת תפקיד אחר בצבא, יחשב לעריק ומסתכן מאד, כי תפקידו של כל חייל הוגדר מראש על ידי מפקד הצבא, ועזיבת מחנה האחד לטובת מחנה האחר מסכנת את המלחמה.
כך הדבר עם לומדי התורה ומחזיקיה, על הלומד ללמוד ועל העשיר לתמוך בידיו, ואם העשיר או הלומד מהפכים את הסדר, הרי זה כבורחים מתפקידם ובשם עריקים יכונו עם כל המשתמע בכך.
